יום ההולדת של דותנאק לימיר

מי היה סנגל בעלה של מינרווה?

לדוֹתְנַאק בן אניא-הנוקמת-האחרונה, בת תשפאר העשירית, יועצת בחבר היועצים של השבט, היו שני שמות. שם אחד הוא דותנאק, ובשם זהו כולם קראו לו. השם שני הוא לִימִיר. רק אמו קראה לו בשמו השני וזה היה הסוד שלהם. אף אחד מלבד שניהם לא ידע שיש לו שם נוסף.

כשהיו בדרכם אל אוהל חבר היועצים קראה לו אניא - לימיר, אך ברגע שניכנסה אניא אל האוהל, עברה לקרוא לו דותנאק יחד עם כל היועצים. כשהיו שניהם לבד בבית קראה לו אימו לימיר, אך מרגע שאביו נכנס הביתה עברה לקרוא לו אימו דותנאק.

היה זה יום ההולדת העשירי של דותנאק לימיר בן אניא בת בנות תשפאר, ומהיום מותר לו לשאת את שם משפחתו- בן תשפאר. הוא היה כבר ילד גדול. אביו התחיל כבר ללמד אותו להשתמש בחרב ולהכין אותו לטקס ההתבגרות שהוא יעבור כשיגיע לגיל 13.
"בוא, לימיר, בוא איתי. יש משהו שאני רוצה לראות לך." אמרה לו אניא באותו בוקר. דותנאק לימיר התרגש מאוד. הוא היה בטוח שאמא רוצה לקחת אותו אל מחשל החרבות ולהתאים לו חרב אמיתית בשביל עצמו. כל הילדים תמיד מקבלים את חרבם הראשונה בגיל 10. הוא רק לא היה בטוח למה המבט בעיניה של אימו כל כך רציני.

לא אל מחשל החרבות לקחה אניא את בנה ביום אביב חמים זה. אניא לקחה את בנה בשבילים שהוא לא הכיר, הרחק הרחק מהשבט ולתוך סבך. נראה שהיא הכירה את הדרך היטב, כאילו צעדה בה רבות. דותנאק היה נהנה הרבה יותר מהטיול הפתאומי אילולא האפלוליות שנפלה על אימו ככל שהרחיקו מהשבט והתקרבו אל יעדם.

פתאום ההר הסתיים. לפניהם נפרש מדרון תלול כל כך, שרגל אדם לא דרסה בו שביל מעולם. פרחים פרחו, סלעים נצבעו ירוקת, פירות הבשילו על העצים, פרפרים ריפרפו מגביע אל גביע כל הדרך למטה. למטה אל העמק. חצות היום. השמש עמדה גבוה בשמיים, וכל העמק נפרש לפניהם. על הנהר שחוצה את העמק שמע דותנאק לימיר רק בסיפורים, והינה הוא מפכפך לפניו. דותנאק ידע שהוא רחב ועמוק ושזרימתו יכולה לסחוף עדר כבשים שלם, אבל מגובה זה הוא נראה כמו זרזיף עדין ומנצנץ. והינה הערים. המון ערים. מלכלכות כמו כתמים של בוץ את השדה הירוק והפורח שהעמק יכל להיות בלעדיהן. מצד שני, מהגידולים החקלאיים המאורגנים דותנאק התפעל, הוא לא ידע מה הם מכיוון שמעולם לא ראה שדה חלקאי. קילומטרים על קילומטרים של שדות שצבעם מתחלף לפי סוג הגידול.

"אתה אוהב את הנוף, לימיר?" ואז דותנאק לימיר הבין שהפה שלו פעור ומיהר לסגור אותו, אבא אומר שזה לא מנומס.
"לכבוד יום הולדתך, לימיר, אתן לך את הסיפור של שימך השני במתנה.
אתה יודע למה קוראים לי 'אניא הנוקמת האחרונה', לימיר? למה אני חברה חשובה במועצת השבט?"
"תישפאר נשבעה לנקום במשך עשרה דורות כי אנשי הבוץ האכזריים רצחו את לורט הגיבור." אבל כשדותנאק לימיר הסתכל שוב מטה אל העמק, וראה את אנשי העמק כמו נקודות שחורות, חיים את חייהם, היה לו קשה לחשוב עליהם כעל רוצחים אכזריים. "את הדור העשירי לנקמה ואת שפכת את דמו של התינוק של הצאצא של נוג הרשע. ככה סיפרו לנו הזקנות."
אניא לקחה נשימה עמוקה, הסירה לבסוף את מבטה מהעמק היפפיה והשתופפה לגובה של בנה. "אף נקמה לא צריכה להחזיק עשרה דורות, לימיר. שנאה מקומה לא אצלנו. אנשי ההרים צריכים להיות אנשים אוהבים." אניא הניחה את ידה על ליבו של בנה.
"שמו של התינוק שהרגתי במו ידי היה לימיר, בני. אתה קרוי על שמו של נכדו העשירי של נוג.
עם הרשות לשאת את שם משפחתך אני נותנת לך משימה נוספת: שא על כתפיך את השלום."

לאחר מותה של אניא, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, דותנאק לימיר בן תשפאר הקים שבט חדש בנקודה אחרת על אותו רכס הרים. נקודה ממנה הוא יכל להשקיף מטה אל העמק כאוות נפשו. סנגל היה צאצא של דותנאק לימיר בן אניא הנוקמת האחרונה בת תישפאר, וראש אותו שבט.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License