מי יזם את ההתנקשות?
מים על אבן
הרוח נשבה בחוזקה בין הצוקים הלבנים שעל החוף. היא הייתה קרה וחודרת עצמות. טונדה, שישבה למרגלות הצוק האחרון בשורה, לא חשה בה.היא הייתה שקועה בהתבוננות עמוקה בטיפות המים המחליקות על האבן ונופלות לים, את התהליך ליוותה בשירה איטית הברות, ללא מילים, שנמשכו יחד עם הטיפות שנפלו לים. לטונדה היה מבנה גוף קלאסי של פייטנית; גוף גדול וכבד, עם חזה שהיווה תיבת תהודה אדירה. בטיפה האלף היה נראה לה שהיא כבר יכולה לראות את הזמן מאיץ את מהלכו, וכיצד לאורך דורות המים מפסלים את האבן והיא משנה את צורתה. טונדה סיימה את כיוונון הנפש והקול, והייתה מוכנה לתת מבט אל העתיד לבוא.
ערימה של סחף
טונדה הלכה כבחלום אל ראש הצוק הלבן האחרון, שצורתו השתנתה בין רגליה עם מגע טיפות המים. היא ניערה את ערמת העצמות, עצי הסחף ודברים נוספים שליקטה - וזרקה לאוויר. הזמן האט וכמעט עצר את מהלכו.
עלה שיח האישבז התהפך באוויר
כן, החתונה בין מינרווה לסנגל הייתה ללא ספק הסדר טוב לכל הצדדים. תקופת שלום ושגשוג שכזו לא נראתה זמן רב, שיח האישבז הפך לסמל לסימביוזה ונראה שלא ברור על מה כל כך הרבה דם נשפך כל כך הרבה שנים.
עצם של שחף התנגשה במהלך נפילתה במשרוקית העץ
אך למרות כל זאת, גורל אפל מרחף מעל תושבי העמק שבין ההרים, גורל אפל שהופיע מהיום שבו ישבו את העמק. סופם יהיה רע ומר, אבל למה? ואיך? רבים שאלו, והתשובה תמיד הייתה לוטה בערפל.
הנוצה הלבנה עפה ברוח ונעלמה בערפילים מעל המים
ערפל - ערפילים… כן, בדורות האחרונים נהיה ברור שכנראה מה שיקרה קשור לערפילים שהיו קשורים לרוחות הטבע, הן הוכו, עונו ונשכחו, והדברים לא יכלו לקרות אחרת מהרגע שהאדם התאהב בחום האש של המדורה, לא הייתה דרך חזרה…
עלה שיח האישבז צנח בין שתי עצמות
השלום והשגשוג יאפשרו לארכי-פייטן ולכל אנשיו להמשיך את חקר רוחות הטבע עד שלבסוף ימיטו על עצמם אסון בלתי נמנע, אך איך אני יכולה למנוע אותו?
גל ענק
מים על סלע, אהיה כמו מים על סלע, כמו דורות של אלפי מגידי עתידות לפניי, לאט ובעקשנות אשנה את העתיד - אבל מה אעשה על מנת להזיז אותו ממסלולו, עתיד שבצורה עיקשת ממשיך לכיוון אחד? היא צפתה בכל העצמים נופלים וחיכתה שכולם יתפשו את מקומם, אבל גל ענק התנפץ על הסלע וסחף את כל העצמים בהם השתמשה לניבוי. מים על סלע, אבל יש מגמות שהן גדולות וחזקות ממך, אותן אי אפשר לשנות, כמו הגל הזה.
טונדה, קפואה ורטובה, רעדה בייאוש. בני העמק התאהבו באש, ניצלו את רוחות הטבע וזה היה קורה לא משנה באילו נסיבות, מהרגע שנוג הגיע לעמק. האם אין משהו שתוכל להציל?
הגל הגדול הדביק מחט אורן ללחיה
אנשי ההרים נגררים יחד איתנו לאסון, את גורלם של אנשי העמק אי אפשר לשנות אבל את אנשי ההרים עוד אפשר להציל. אסור לתת להם עוד להתחבר עם אנשי העמק ולהתערות בתרבותם, השלום הזה חייב להישבר.
טונדה הייתה רטובה, עייפה ותשושה עד העצם, אבל היא ידעה מה נדרש ומה יש לעשות.
