ראש לשועלים

דורו בן קונם חי נפרד מבני אדם, אך לא לבד.
יללת הרוח הייתה לו שיר אחד ארוך, מלא עומק וחוכמה. דורו לא ידע שאותו השיר נשמע גם בעמק, על הים או במדבר; אם היו מספרים לו זאת, לא היה מופתע.
יללת חלילו שלו הייתה קול שני לשיר הזה. בשעת צהריים, כשהרוח נחלשה, הוא ניגן קול ראשון.
השועלים נתנו קולות רקע, אך חשוב מכך - הם הקשיבו לשיר יחד איתו. הם ידעו תמיד מה הנקודה הכי חמימה ונעימה בהר; מעניין שבדרך כלל זו הייתה המלונה שלהם עצמם. אולי זה מפני שהם עצמם היו בה. או שמא הסיבה והתוצאה הפוכים.

לעתים הגיעו בני אדם לבקר. חלקם קשורים בקשרים כלשהם לשבט שהיה. חלקם קשורים להילולת החתונה המרגשת את כל העמק מקצה ועד קצה. וחלקם מסיבות שונות ומשונות.
דורו אהב מבקרים, כל עוד הם היו מעניינים, חביבים, ולא האריכו את שהותם יתר על הדרוש.

נו, לפחות הם תמיד היו מעניינים. גם זה משהו, אני מניח.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License