הדור העשירי

למה העיר של-רוחות-הנהר סירבה לחגוג את חתונתם של מינרווה וסנגל?

עשרה דורות לאחר משפט לורט, בנות-תישפר עדיין חיו ברכס שצופה על הכפר של-רוח-המפל ועל הכפרים השכנים לאורך הנהר. השבועה שנשבעה ראגיא באותו יום נורא הפכה למיתוס המכונן של השבט, האמת הבסיסית שהסדירה את חייהם. כולן ידעו שאסור לבוא בדברים עם בני העמק, ואסור לרדת אל הבוץ שבעמק אלא למטרות נקמה. והנקמה, הנקמה האיטית והזהירה, היא הייתה הדבר המתוק ביותר בחייהן.

היום היה תורה של אניא לנקום. היא הייתה כבר בת שלוש-עשרה, ולפני שבוע היא נהייתה לאישה מבחינה גופנית. היום היא תוכל להוכיח את עצמה בפני השבט, ולהפוך לאישה גם מבחינה רוחנית. ״מי שדיממה פעם אחת, לא תפחד לדמם שוב״, אמרה לה טאראס, אימה, באותו הבוקר, בזמן שהלבישה עליה את השריון המסורתי של המשפחה. ״הרי החרבות של יושבי הבוץ לא יכולות לעשות לך שום דבר שלא שרדת כבר.״

כשסיימה להלביש עליה את השריון, לקחה אימה של אניא את הסכין המשפחתית מהקיר והגישה אותה לבתה. הייתה זו סכין נחושת, ארבעים סנטימטר אורכה, וחדה עד אינסוף. ״מי שדיממה פעם אחת, יש לה את הזכות לגרום לאחרים לדמם״, אמרה טאראס.

אניא הבינה היטב את מה שעליה לעשות כדי להפוך לאישה-של-ממש. עליה לרדת אל תוך הבוץ, למצוא את אחד היורשים של אחד הרוצחים של לורט, ולסיים את חייו. לפני מותו, עליו לדעת שהמוות שלו הוא נקמה על לורט בן ראנאס. ובכל זאת, חשבה לעצמה, יש מרחק מאוד גדול בין לדעת משהו לבין לעשות אותו. אניא לא רצתה לרדת אל תוך הבוץ המגעיל. היא לא רצתה שבני העמק המגעילים יראו אותה, ואולי ינסו לדבר איתה. ובמיוחד היא לא רצתה לדקור אף אחד למוות.

אבל היא לא העזה לספר לבנות השבט על החששות שלה. אין יצורה עלובה יותר מאשר לוחמת פחדנית, כך אמרו כולן. ואם בנות השבט תקראנה לה פחדנית, לאן היא תוכל ללכת? היישובים הקרובים היחידים היו הכפרים לאורך הנהר, והיא ידעה היטב מה קרה לאדם האחרון מבין בנות-תישפר שניסה להשתקע שם בעמק. היה זה לורט עצמו.

אז אניא קברה עמוק-עמוק את המחשבות שלה, צעדה לתוך מעגל הלוחמות, והתחילה את טקס ההתבגרות, בדיוק כמו שלימדו אותה. היא הציתה את אש-המדורה, כדי להוכיח שהיא מסוגלת להקים מחנה. היא הביסה את אחד הכלבים של השבט, כדי להוכיח שאין היא מפחדת. (״טורוס הזקן! הרי כל בוקר אני מביאה לו עצם של עוף… איך הם גרמו לו לכעוס כל כך?״ חשבה לעצמה, בעודה מתחמקת משיניו החדות.) לבסוף, היא עמדה על האבן הקדושה של השבט, ונשבעה לרדת אל העמק ולחזור רק עם סכין מגואלת בדם.

לאדוס, הלוחמת הזקנה ביותר, קמה ונעמדה לידה על האבן. ״אניא״, אמרה, ״היום את תנקמי את לורט ותהפכי לאישה. אבל הנקמה שלך היא מיוחדת וחשובה, אניא יקירתי. ראגיא אימנו נשבעה לא לסלוח לבני העמק במשך עשרה דורות, ולהמית עשרה על כל רוצח. הם היו שלושים, את יודעת, רוצחי לורט - עשרה פייטנים ועשרים אנשי כפר צמאי דם. מאז, אניא יקירתי, בנות-תישפר קיימו את השבועה, ובכל דור הביאו את הנקמה שלהן לשלושים מיושבי הבוץ האלה, כך שכל אחד מרוצחי לורט איבד את אחד היורשים שלו. והיום - היום הוא הסוף של הדור העשירי. היום את תמצאי את אחד מיורשיו של בארו-בן-דירו-בן-רוקו-בן-נוג הפייטן. היום הנקמה שלנו תושלם.״

אניא ירדה לתוך הבוץ, ובדרך גם שקעה במחשבות. האם היא באמת מסוגלת להרוג מישהו? מה אם יושבי הבוץ יתפסו אותה? איך היא תמצא בכלל יורש של בארו-בן-דירו-בן-רוקו-בן-נוג הפייטן? לאדוס הזקנה אמרה לה לחפש את האות המשפחתי שלו, עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול, אבל אניא התקשתה להאמין שיורשיו של בארו יציגו לראווה סימן שיעזור לה למצוא אותם. הם וודאי לא טיפשים עד כדי כך, חשבה. הסכין המשפחתית שלה הייתה כבדה, כמעט כמו האחריות על כתפיה.

כל אותו היום היא התגנבה מכפר לכפר, בדיוק כמו שלימדו אותה. בכפרים היא ראתה את יושבי הבוץ - יצורים דוחים מעבר לכל ספק. רבים מהם אכן הציגו סמל משפחתי, אבל היא לא מצאה עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול. ככל שהיום התקדם, אניא הרגישה את האומץ שלה נסוג. יושבי הבוץ היו גדולים וחזקים, והחרבות שלהם היו חדות הרבה יותר מהסכין של אניא (״ואני חשבתי שהיא חדה עד אינסוף״, חשבה). איך היא תוכל להתקרב אליהם בכלל?

השמש כבר כמעט ירדה כשהיא מצאה אותו. בכפר של-רוח-דג-הזהב, בבקתה בקצה הכפר, הוא ישב בפתח הדלת וצפה על הנהר. מצווארו היה תלוי חלוק נחל יפיפה, ועליו היו חרוטים עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול. והיה עוד משהו, משהו שאניא לא ציפתה לו. משהו שגרם לה הקלה ענקית, וגם חלחלה עמוקה. הוא היה תינוק.

אניא הסתכלה עליו במשך דקות ארוכות, ואז קיבלה החלטה.

עד היום יושבי הכפר נוהגים לספר שהתינוק צחקק כשהוא ראה את הסכין, בגלל שהשמש השתקפה ממנו בצורה מפתיעה. הם מספרים שהוא המשיך לצחקק עד שהיא נעצה את הסכין בתוך בטנו.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License