מדוע בעצם נטשו שכירי החרב מההרים את הקרב על העיר של-רוח-הפייטן-הגדול?
סיפור זה מובא כפי שחרטוהו בנמל הזכוכית, ברציף חללי-שיר-הפירוק. עיקרי הדברים מובאים כאן, ללא אזכור כל הפרטים הצבאיים, שיש בהם כדי להכביד על השומע שאינו מצוי בהלכות מלחמה. כדי לכבד את זכר חללי השיר הארור ההוא, ימח שמו וזכרו, אף מילה בו לא הולחנה – לא סיפורי אחרון הדייגים, ואף לא יומנו המצביא הדגול סנפיר-כריש, תהיה מנגינת לבבו ושירת עיניו צרורה בצרור רוחות העולם שמתחת.
(מתוך עמוד 98 ליומן המצביא)
הגשם נהיה חזק יותר, ומוזגי-האוויר שלי לא יודעים לגרש אותו. הצבים שלי ישנים מרוב קור, החיילים החולים ישנים בתוכם. רוח-המדורה העתיקה מחזקת את אח-החורף הבוערת בלב העיר. אני רואה את אח-החורף, מבנה עצום ומפואר. אני רואה אותו מאיר. כל החיילים שלי רואים אותו מאיר באור חם. סרז'נט זקן אחד אמר שרוחות העיר ורוחות הטבע חברו נגדנו להגן על עירם. אמרתי לו שהוא צודק, ושישתוק אם הוא לא רוצה לסיים כמו דג – תלוי מהפה על קרס גבוה. בני הכפרים מסביב לעיר, שמצטופפים בין החומות הפנימיות הישנות, רעבים היום כמו שהם היו אתמול – אבל הם ישנים במיטות חמות, ואנחנו לא.
מזג האוויר נאה לשכירי החרב מההרים שבאים לפשוט על המחנה שלי. הם הרגו עשרה מחיילי (שמותיהם הוסרו), תהיינה מנגינותיהם וגו'. הן קוראות לעצמן בנות-תישפר (הנשים והגברים כאחד), אך אני יודע שהם באים משבטים רבים. הם רואים אותנו בגשם החזק, ואנחנו לא רואים אותם. פרי-הכנף שלהם עפים גם בגשם, מביאים הודעות מההרים ומשאר ערי העמק הניצבות לצד הבירה. הם מתכננים תוכניות, ואנחנו לא יודעים מה הן. הזמן, הרוחות, והגשם לרעתי.
(מתוך עמוד 101 ליומן המצביא)
גדוד חללי-המעמקים שלי הוא קטן, אך מסוגל למשימות רבות ומגוונות. בעזרתם, אני אהפוך חסרון ליתרון. הגשם החזק עושה את הקרקע רכה ובוצית. מוזגי-האוויר שלי יתגרו ברוחות החורף, ויגרמו להן לחזק את הגשם. חללי-המעמקים שלי יחפרו בו ויכנסו בין חומות העיר. הם ישברו את אח-החורף, יהרגו כל מי שינסה לעצור בעדם. האויב יהיה חייב להגן על הסמל שלו. הוא ייסוג ללב העיר. אז, אסתער עליו ואביס אותו. חללי-המעמקים יתחפרו חזרה בבוץ הרך. חלקם יוותרו מאחור, אך נצליח לחלץ אותם בהסתערות. אם לא, תהיינה מנגינות לבבם ושירת עיניהם צרורה בצרור רוחות העולם, והנצחון יהיה לנו כך או כך. היחידות שתוכלנה לסכל את התחבולה הן בנות תישפר, אך הן עסוקות בפשיטות על המחנה שלי, ולא תהיינה במקום הנכון בזמן הנכון.
(מתוך עמוד 102 ליומן המצביא)
האלבטרוס החגים בשמים ראו חוליה אחת של בנות תישפר בלב המחנה שלי. הן הגיעו כמעט עד האוהל שלי עצמי לפני שהם נתפסו. בדרך כלל, הפראים ההרריים פוחדים משבי יותר ממוות, כי הם חושבים שנענה ונשעבד אותם. הם צווחים כמו חזירים, מפטפטים כמו ריליבי, ואחר כך אנחנו תולים אותם כמו דגים. אבל אלה, משום מה, שותקים. יפה יפה. אני אטפל בהם בעצמי.
(המשך עמוד 102)
המנהיגה של בנות-תישפר באה כדי לדבר איתי באופן אישי. היא לא רצתה לקרוא לי למשא ומתן, כנהוג, מפאת סודיות הדבר. היא קיבלה שליח מההר האדום, אי-שם בקצה הדרומי של הרכס המערבי. אחייניתי קיבלה שני גדודים כדי לחסום את הדרכים אל ההר ולכבוש אותו, אי-שם לפני שבעה ירחים. קרב קטן בתוך מערכה גדולה. שלא במפתיע, היא הצליחה – והנה אני שומע על זה מהפראים עצמם!
המנהיגה של בנות-תישפר לקחה ללב את הקרב הקטן ההוא. מסתבר שאחד השבטים שם קשור בעקיפין לשבט שלה. היא לא מוכנה להילחם כשהם בסכנה. היא שאלה עליהם באריכות. הציידת הגיבורה, המתנקשת השטנית, מוטרדת מגורל דודים-רחוקים שלה יותר מאשר מהמצור שהיא מנסה להסיר. היא לא מנהיגה, ולוחמיה הם לא חיילים. כעת, אני מבין את הפראים.
היא ראתה את ההכנות שלנו להסתננות שלנו, ומציעה להסיג את כל אנשיה מהקרב תמורת הבטחת שלומם של שבטי ההר האדום. נתתי לה את מילתי. אין עוד דבר שיציל את העיר-של-רוח-הפייטן-הגדול מפניי. מחר בבוקר, הנצחון יהיה של בני-המעמקים!
