מתי הופיעה הרוח החדשה הראשונה?
לאחר שהתבסס שבטו של נוג בעמק ולמד את אורחותיו, היה נוג הצייד האמיץ והמוערך משוטט ביערות ומהלל את הרוחות השונות בקלו הצרוד והגס. יום אחד, בהולכו ליד הנהר, פגש אישה יפהפיה, פראית ולבנה, לבושה רק בערפילים. היא הביטה בו בשקט בזמן שהילל את יופיה כל אותו יום וכל הלילה, וכשזרחה השמש מחדש קולו הצטרד והוא נדם. ואזף פתחה היא את פיה בשיר:
היא שרה על הערפל יורד מהרים בעת זריחה ומתנקז אל העמקים, היא שרה על הקשת שזורחת דרך טיפותיו של המפל, היא שרה על העלים הירוקים הנרעדים בהנאה למגע קרני השמש, וקולה צלול ופראי כמו מי הפשרת שלגים. שירה היה מהותו של העמק, מקום בתולי שרק עכשיו זוכה לראשונה לחוש את מגע ידו של אדם, וברגע שחשה אותו נגעה בו בעדינות כמו רוח קיץ; היא מצאה דבר זר ומוזר, והוא מצא זכרון שנשכח של עבר שהיה ואיננו עוד.
נוג חזר ופגש אותה שוב בפרקי זמן שהשתנו על פי רצונה ועונות השנה. באחת הפעמים בא ושר לה כי ראש השבט ציווה עליו לשאת את בתו לאישה ועל כן לא יכול הוא לראות אותה שוב. היא הביטה בו במשובה ושרה רכות:
"האם היא תקיף אותך בעיגול אבנים?
כפי שאתה מקיף מדורה?
האם זה אומר שאתה שלה?
לארץ אין גבול, וכך גם לאהבה"
וכך, אף על פי שהיה נשוי לבתו של ראש השבט ואף על פי שאהב אותה רבות, לא חש נקיפות מצפון עת היה חומק אל היער. ביקוריו אלה לא נעלמו מעייניו של אשתו, והיא ישבה ליד המדורה ושרה בוכיה אל כל רוח שרק תשמע שתשחרר את בעלה מקסמו של העמק. דיברה אליה המדורה ואמרה:
"הגישי לו בשר חם מהאש, והוא יהיה עייף ואסיר תודה ולא יצא לשוטט בלילות
עבדו יחד בזריעת השדות, לא ישוטט כי לא יוותרו בו כוחות
תני לו חתול בחיקו, לא יחרוג עוד מגבול המדורות
הביאו יחד ילד, שניים, שלושה,
לא יעזוב יותר את תחום המדורה"
כך עשתה בת ראש השבט ונוג באמת גילה את הנוחות של חיי ישוב הקבע ולא שב יותר לשוטט בחיפוש אחר האישה אחרת, עד שזו הגיעה יום אחד לחפש אותו, עטופה בערפילי הבוקר, בחיפוש אחר הצייד האמיץ האהוב לבבה. תפסה בת ראש השבט את גרזנו של נוג, אך לפני שיכלה להנחית מכה מיהר נוג להתייצב בינהן. "אהובת ליבי, בבקשה!", התחנן. הביטה בו בת ראש השבט, ואז באישה האחרת, והתרכך לבבה. "אני יכולה לראות בעיניו אהבה אליך, עם זאת שלי הוא, אם יבוא אליך מרצונו איני יכולה לעשות דבר, אבל אם תעזי לחצות את אבני המדורה, אהרוג את שניכם", כך אמרה.
האישה האחרת חייכה. "היא יבוא מרצונו", אמרה והלכה.
אומרים שסיפור זה הוא התיעוד הכי עתיק לקונפליקט בין רוח המקום לרוחות הבית ועל כן הממרה "לסמן גבול" היא מקבילה בשפה הקאסונית לביטוי "לפתוח בריב"
