מה השמיד את ארמון הארכי-פייטן?
האם אתם רואים? שם — מתחת לעצים. מתחת לשכבת הערפל הדקה שמכסה את העמק כולו. שם, בין השיחים והצמחים המטפסים. קשה לזהות, אבל פעם היה זה מבנה מעשה ידי אדם. לא סתם מבנה — ארמון — הארמון המפואר ביותר בעמק.
הבה נתקרב. אולי נוכל להבין איזה מין ארמון זה היה, ואיזה מין אדם גר בו.
הערפל והצמחייה המשונה הטעו אותנו מרחוק: עכשיו כשהתקרבנו, אפשר לראות שהיה זה בניין מפואר עד מאוד. קשתות אבן אלגנטיות עודן עומדות, למרות שהחומות שאירחו אותן התפוררו לפני זמן רב. מתוך פינה אפלה מציץ אלינו פרצוף מאבן; אם נשחרר את הפסל מהצמחים שעוטפים אותו נגלה דמות של אדם אצילי ותמיר, ובידיו נבל. האם זהו הארכי-פייטן המפורסם? או שאולי זוהי דמות אגדית, למשל "נוג" או "קאסן-הלומד-מאבותיו"? אין כאן איש שיוכל לספר לנו.
הבניין עצמו נמצא כמעט כולו מתחת לפני הקרקע. אבל ראו: שם יש צריח ובתוכו חלון מעוגל; ניתן לרדת דרכו מטה, אל תוך הארמון עצמו.
הקומה העליונה ריקה מקישוטים ורהיטים, אבל היא מלאה בחיים. המסדרונות מלאים בריליבי צעקניים; הם צאצאים רחוקים של חיות פרא שנחטפו אל הארמון כדי להיות חיות בית, וכעת הם מפחדים לחזור אל העולם הפראי שבחוץ. החדרים שבקומה הזו מלאים בקולות השירה שלהם. יש כאן גם מושבה של פרפרי-הלל: על כנפיהם מצוירת תפילה, וכל נפנוף כנפיים שלהם מתפלל את התפילה. האם הפרפרים נוצרו על ידי אנשים כדי להקל על מלאכת הסגידה? או שהם יצורים טבעיים? ואולי התפילה עצמה נוצרה כדי להדמות לכנפי הפרפרים?
מַטָה. עמוק יותר.
הקומה הבאה היא אפלולית ושקטה יותר. לכאן לא חדרה הצמחיה הצוהלת של העולם החיצוני. אנו חולפים דרך חדר אחר חדר, כולם ריקים מחפצים, ריקים מחיות, ריקים מרוחות של טבע ושל עיר. בקומה הזו הריקנות שולטת; זוהי הממלכה שלה. זוהי אותה הריקנות שהבריחה את הארכי-פייטן האחרון מביתו, אחרי שהסוד הנורא שלו הביס אותו. הנה, ראו כאן: נוכל לגלות בעצמנו את סודו של הארכי-פייטן האחרון.
שכן הגענו כעת לבִּיבָר של הארמון. כאן הוחזקו האריה והפיקיק, התמנון והתנין, ציפור השיר וציפור הארס. קל לדעת אילו חיות הוחזקו כאן, בזכות השלטים הלבנים שעומדים ליד הכלובים, ובזכות השלדים הלבנים ששוכבים בתוכם. כלוב קטן ומרופד עבור תוכן הכתף, שהיה רגיל לחיים נוחים. כלוב גדול ואכזרי עבור דוב-החרבות, שאיבד במותו אך מעט מהיכולת שלו להפחיד. אקווריום כביר מזכוכית, שמימיו התייבשו מזמן, עבור כריש-הכסף ההדור; מהשירים אנו יודעים שהיו לו קשקשים כסופים מבריקים, אבל לצערנו העצמות שלו הן באותו הצבע כמו כל היתר.
ובמרכז החדר, הכלוב הגדול מכולם. צורתו חצי-כדור, גובהו פעמיים גובהו של אדם, וסורגיו מוזהבים וצפופים. בתוכו שמר הארכי-פייטן האחרון את גולת הכותרת של שלטונו, או לפחות כך הוא חשב: ההכלאה הגאונית ביותר שידע הארמון, הסוד שיהפוך אותו שוב לאדון על כל העמק. ההכלאה הראשונה בין רוח טבע, אויבת מרה של האנושות, לבין חיה מבויתת, שפחתו של האדם. התועבה הזו בכלוב הזהב הייתה הנשק הסודי שלו — רוח טבע שתהיה נאמנה רק אליו, ותמצא את הפרצה בהגנות של אחיותיה הרוחות.
המציאות הייתה אחרת. היצור בתוך הכלוב היה עוצמתי מדי, ולא היה ניתן לשלוט בו. הוא לא ברח מהכלוב, מכיוון שלא היה לו צורך בכך; הוא השמיד את הארמון בלי לעזוב את מקום מושבו. הוא שאב לתוך עצמו את החיים של שאר החיות בבִּיבָר, ואז את החיים של תושבי הארמון, ולבסוף את רוחות העיר עצמן. איש לא יכל לעצור אותו, וכעת איש לא נותר במקום הזה.
אבל רגע. האם אתם רואים? שם — בתוך הכלוב. משהו זז. משהו מסתכל עלינו.
סודו של הארכי-פייטן האחרון עדיין כאן.
