מה עשה רלן כדי להיות הפייטן הממונה על ענייני העיר תחתית?
"בשם הערפילאים. מה. הפעם. מה.
מה כבר הצלחתם-"
לדיקוט, ראש הקשת ללימודי מוסיקת הלל פונקציונאלית של האקדמיה הגבוהה בשל-רוח-הפייטן-הגדול, נאמס מהשבוע הזה. שום סימנים לפשרה בתוך החוג לארכיטקטורה במריבה הדבילית שלהם משלשום סביב הסולם הנכון להלל בו את קשת-הניצחון בכניסה לעיר, החבר'ה מהמחלקה לחקר המילה המדוברת לא מוכנים להתנצל בפני החבר'ה מהמחלקה לחלק המילה הכתובה על הספריה שהתפוצצה ביום חמישי, וההיפים מהחוג לרוחות כלי הנגינה לא מפסיקים לתפוס אותו במסדרונות לקונן על הקיצוצים בתקציב שיאושר מחר ברוב קולות. ואלו רק הבעיות עם המורים.
"אויה, לורי, למה יש כאן כל כך הרבה אנשים?"
"זו אקדמיה, הם תלמידים."
"אה, זה. כן."
"תסיים עם ההלחנה כבר, אל תאחר שוב לבירכת-החומה."
"מה. מתי זה מתחיל?"
"לפני שבע דקות."
"אז אני כבר מאחר, לורי."
"לא מר דיקוט, אף אחד לא מצפה לך לפני עשרים דקות לתוך התפילה."
"מר דיקוט?"
"כן לורי?"
"אולי תרשה לי בכל זאת לבדוק מי דופק בדלת?"
"בפעם הרביעית לורי, בשום פנים ואופן לא! אני! מנסה! להלחין!!!"
"אבל לורי! אמרתי לך 'לא!'"
"אדוני!!! אדוני!!! בוא מהר אל הגן! אתה מוכרח להגיע!!!"
"לא! אני מנסה להלחין! לא אכפת לי יותר, גם אם הרסתם לי את הגן לחלוטין,"
"זה באמת הגן, אדוני! אתה מוכח להגיע!"
"בשם הערפילאים. מה. הפעם. מה.
מה כבר הצלחתם-"
דיקוט סבר מעל לכל ספק שהפיצוץ בספריה היקרה ביום חמישי הוא הדבר הכי גרוע שיכל לקרות למתחם הקשת למוסיקה פונקציונאלית. דיקוט טעה.
לגן המטופח שעמד באמצע מתחם הקשת, דיקוט דאג לשיר ולנגן בעצמו. הוא היה הפנינה היקרה שלו. בכל בוקר, לפני שהמקום התמלא תלמידים מרגיזים, היה דיקוט יושב על ספסל האבן במרכז הגן, ופורט על נבלו עד שכל גבעולי הדשא היו מגיעים לאורך ולצבע אחידים, עד שכל הפרחים היו עומדים זקופים, ועד שעץ האלה העתיק היה מחדש פירותיו. זו היתה השעה האהובה ביום על מר דיקוט. (למעשה, זו היתה השעה האהובה היחידה ביום של מר דיקוט, אבל לורי אומרת שזהו פרט שולי.)
"בשם הערפילאים. מה. הפעם. מה.
מה כבר הצלחתם-"
דיקוט הגיע אל הגן ונאלם דום (ויחד איתו, השתתקו כל התלמידים שהספיקו להתגודד, הם שמו לב שהוא הגיע): את הבניין חצה נחל, ממזרח אל מערב. נחל. נחל קורע את הדשא היפפה לשתי גדות, מפכפך מבעד לתווי הזהב המרוקעים בקירות. נחל. הינה שם, צפרדע רירית מקרקרת.
"אתה עשית מה?!"
"מר דיקוט, תנשום עמ-"
"אל תגידי לי לנשום עמוק לורי! אל תגידי לי לנשום!"
"אני באמת מצטער, אדונ-"
"מצטער? אתה מצטער?!"
"מר דיקוט, אתה חייב להר-"
"למה הכנסתי תלמידים אל הבנין לורי, למה?!"
"כי זה מוסד חינוכי מר דיקוט, זה היה רעיון שלך!"
נראה שהעובדה הזו הוציאה למר דיקוט את הרוח מהמפרשים. הוא התיישב ושפשף את עיניו בעייפות בעוד לורי מגישה לו כוס מים.
"חינוכי, הא?"
"אני אחזיר את הלירה שלי, אדוני,"
"לורי, תגידי לו להפסיק לדבר שטויות."
"ואני אפרוש מהלימודים, אדוני,"
"מר דיקוט ביקש שתפסיק לדבר שטויות."
"ואני…מה?"
"שלא תבין אותי לא נכון, אה,"
"שמי רלן, אדוני."
"מה אתה לומד, רלן?"
"אה, פייטנות גינון, אדוני."
"אם כן, שלא תבין אותי לא נכון, רלן פייטן הגנים, אתה אדיוט שאין כדוגמתו."
"כן אדוני."
"טיפש מושלם."
"כן אדוני."
"אתה פשוט-"
"מר דיקוט."
"אה, כן, כן. אני מנסה לשאול, רלן פייטן הגנים האדיוט, האם יש לך מושג כמה עשורים מנסים פייטנים לשיר שיר הלל לרוח השלדג ונכשלים?"
"אה… לא אדוני…"
"איך זה קרה?"
"השלדג התיישב על האלה ושר בעצמו את השיר שלו, אני רק חזרתי אחריו… ואז…"
"ואז הגיעו דגים…"
