סעודת אמצע הקיץ בעיר ״של רוח הדייג בר המזל״

ממה נובעת תחושת האחווה העמוקה שמרגישים תושבי ״של רוח הדייג בר המזל״ כלפי תושבי ״של רוח הפייטן הגדול״?

סעודת אמצע הקיץ הייתה השנה מרגשת פעמיים עבור גורט. לא רק שהוא יזכה (בפעם הראשונה ואולי האחרונה בחייו) להשתתף בסעודה האגדית, הוא גם יפגוש שם את אחיו, גוז, אחרי עשרים שנה של ניתוק. גורט חיכה לשנה הזו זמן רב - השנה שבה הסעודה תתקיים בעיר ״של רוח הדייג בר המזל״, וגורט יוכל לעזוב את עבודתו בלי לספוג קיצונות של בוז משאר העובדים. עד כה הוא היה כבול לתפקיד שלו בתור סבל בנמל שעל הנהר הצעיר בעיר ״של רוח הפייטן הגדול״ - עבודה שלא התמעטה גם בחורף, ומי שעזב אותה אפילו לכמה ימים גילה במהרה שאין לו תפקיד לחזור אליו. כעת, בזכות הסעודה, גורט יכל לעשות את מה שהוא חלם עליו במשך עשרים שנה - לעלות על רפסודה ולהפליג במורד הנהר עד לביתו של אחיו.

לגורט היה קל למצוא את אחיו - קולות הדיג׳רידו נישאו למרחוק מכיכר הפייטנים, ובכיכר עצמה גוז עמד על בימה מוגבהת, מוקף במאזינים. לידו על הבמה היו כמה נגנים נוספים, אך הם כמעט ולא נשמעו ומשכו תשומת לב מועטה. גוז ניגן במשך שעות. אם הייתה הפרדה בין השירים, גורט לא זיהה אותה. הוא הקשיב מרותק, נדהם אך לא מופתע מהכישרון העמוק של אחיו.

הוא פילס את דרכו אליו בסוף ההופעה. גוז פצח כמעט מיד בדמעות (״לאמנים האלה יש נפש רגישה״, חשב גורט), ובעודם צועדים לעבר הסעודה הם סיפרו אחד לשני את כל מה שעבר עליהם. הבית הקטן שגורט בנה ליד הנמל; המשפחה שגוז הקים ואז איבד בסערה הגדולה; סיפורים על סבלות ועל פייטנות. הם הצטערו ביחד על הנסיבות שהפרידו ביניהם, אבל הסכימו שאין להם חרטות משום שלא הייתה דרך אחרת. גוז היה חייב לממש את היכולת המופלאה שלו בדיג׳רידו, ולכן גורט היה חייב להישאר מאחור ולפרנס את ההורים הזקנים שלהם ואת אחותו הקטנה. גורט הופתע לגלות שהוא לא הרגיש מרירות כלל.

הם כבר כמעט שכחו מהסעודה עצמה עד שהגיעו אליה. הסעודה התקיימה על חוף הים. שטח עצום ליד הים כוסה בשטיחים מרהיבים, ועליהם הוצבו שולחנות מעץ כבד - עץ מספינות טבועות, ידע גורט, ספוג ברוחות של הים. השולחנות היו כבר מלאים באנשים נלהבים, והאוויר היה מלא בקולות דיבור, צחוק ושירה. גורט וגוז מצאו מקומות פנויים ליד קבוצה של אופים עצומים בגודלם מהעיר ״של שדות החיטה״.

האירוע התחיל. צבא של מלצרים התחילו לחלק את המנות הראשונות של הסעודה: דגי חרב זעירים, שחרבותיהם נעוצות בצדפות שמנות. באותו הרגע, ספינה הגיחה מאחורי סלע - ספינת מפרשים ענקית, מפרשיה בכל צבעי הקשת ופסלי עץ גדולים משולבים בקירותיה. הספינה הסתובבה והתקרבה לחוף, והמשיכה להתקרב עד שהסועדים התחילו לברוח לאחור. היא לא עצרה אלא נכנסה ברעש נפץ אדיר ישר לתוך החול, שברה את הבטן שלה לרסיסים, ועמדה יבשה לגמרי על דיונה קטנה שיצרה לעצמה. ואז, מתוך הסדקים הגדולים בבטן הספינה, הגיחו הרקדנים. ״לא רע בכלל!״ אמר גוז, ונגס בצדפה עסיסית.

וכך זה המשיך. תצוגות לוליינות מסחררים של תושבי ״של רוח ציפור השיר״; שיר אפי חדש מכינורו של הפייטן האגדי קארק בן נוג, על הקרב האחרון של הענקים; מנה של לווייתן נא טבול בארס אבנונים, שגורט לא הצליח להבין מדוע לא הרגה אותו; תחרות דיג שהסתיימה כאשר הדייג-הפייטן ברגו בן ברגו לכד דיונון ענק בעזרתם של עשרת נגני הדיג׳רידו שעל הסירה שלו; אוכל, יין, שירה, ריקודים, אוצרות ישנים וחדשים, מעשי גבורה, עוד ועוד בלי הפסקה.

גוז עצמו השתתף בתחרות הפייטנות הגדולה, וקיבל את המקום הרביעי.
״העיקר שניצחתי את קודו״, אמר לאחיו והצביע על נגן קרן שמן מהעיר ״של רוח הפייטן הגדול״. קודו קלט את המבט של גוז והגיב בתנועה מגונה אכזרית.
״עשרים שנה ואתה עדיין כועס?״ גורט שאל.
״אני אפסיק לשנוא את קודו ביום שבו הוא יודה שרוחות הטבע רוצות רק בטובתנו ושעשינו להם עוול גדול.״ הגיב גוז ברצינות תהומית.
גורט היה חייב לצחוק. ״לא תמצא הרבה קאסונים שיסכימו עם הקביעה הזו. למה אתה שונא דווקא אותו?״
״התווכחתי איתו לפני שעליתי על הרפסודה אל החוף. הקפטן שמע אותנו והחליט שאני בוגד ברוחות העיר. הוא זרק את הדיג׳רידו שלי לנהר. לא יכולתי להתנקם בקפטן כי הוא היה בגודל של דוב, אז זרקתי את קודו לנהר ואמרתי לו למצוא את הכלי שלי. אחרי זה הדברים הסתבכו.״
פניו של גוז היו עדיין חמורי סבר, אבל גורט היה מוכרח לצחוק על אחיו הקטן. איזה שטויות הוא אומר, חשב לעצמו. ומה כל זה משנה בעצם.

אחרי שבעה ימים של הילולים, מאחורי אותו סלע גדול הגיח שוב כלי שיט, אך לא ספינה הפעם אלא משהו מוזר ומפתיע יותר: רפסודה עצומה, שהיה עליה מקום לשלוש מאות איש לפחות. על הרפסודה היו חפצים ענקיים גם הם: רשת דייג, כיכרות לחם, את חפירה, והכל במימדים של ענקים.

״קאסונים יקרים!״ הכריז ברגו בן ברגו, והמבטים הופנו כולם אליו.
״אנחנו יודעים שחוויתם זה עתה את הסעודה המרשימה והמוצלחת ביותר בהיסטוריה של העמק. (צחוק מפוזר מהקהל)
אבל אנחנו רוצים לספר לכן איך זה שאנחנו עדיין כאן בכלל.
לפני זמן לא רב כל כך, העיר הזו הייתה על סף גוויעה ברעב.
שריפה גדולה השמידה את הסירות שלנו.
השדות שלנו עמדו שוממים, כי כבר לא ידענו לעבד אותם.
רוחות השדה היו כולם נגדנו, כי הפנינו להם עורף לטוובת רוחות הים.

היינו אמורים למות.

ואז הגיעו תושבי ״של רוח הפייטן הגדול״ על הרפסודות שלהם.
הם האכילו אותנו בלחם שלהם.
הם ציידו אותנו בכלי החקלאות שלהם.
הם לימדו אותנו לעבד את הקרקע.
הם שרו איתנו את שירי ההלל לרוחות השדה.
הם אפילו טוו בשבילנו רשתות דיג חדשות - אמנות שהייתה חדשה להם.

תושבי ״של רוח הפייטן הגדולה״ - הסעודה הצנועה הזו מוקדשת לכם.
והרפסודה הזו שבמפרץ תעמוד שם לנצח,
תזכורת לחוב האינסופי שאנו חייבים לכם.״


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License