קול דממה דקה

מה עשה דורו כדי להוכיח את יכולתו לבני שבט השועלים?

כחצי שנה לאחר שדורו הובא לשבט השועלים חייו החלו להיכנס לשגרה, והוא החל להבין את סדרם ומקומם של דברים ואורח חייהם של אנשי שבט השועל.
אנשי השבט נהלו מאבק מתמיד כדי לא לרעוב, וכל מזון שגודל ונצוד נשמר בקפדנות, הם אכן היו חצי פראים ונוודים שהתבססו יותר על נדודים וצייד מאשר על חקלאות מסודרת, שאותה טרחו לגדל רק בקיץ. בחורף, עם בוא השלג, הם עברו להסתמך על תזונה שכללה בעיקר בשר, ובור העישון הפך למקום חשוב מאין כמותו.

דורו גם השתתף במאמץ השבטי של אגירת מזון, אבל בתור האדם עם המעמד הנמוך ביותר בשבט אולץ לחטוב עצים ולרוץ שוב ושוב ולמלא את רעבונה הבלתי נגמר של האש בבור העישון, ולהפוך שוב ושוב בגחלים הלוחשות. לעת ערב היה מצטנף בין השועלים שאהבו את ריח הבשר והעשן שדבק בבגדיו וחיממו אותו בלילות. הוא היה נרדם לצללי מנגינת חלילי העצם של אנשי שבט השועל ולשירת הגרון שהדהדה באוויר ההרים הפתוח, והייתה מאוד שונה, פראית וקרה, ורק גרמה לו להתגעגע הביתה עוד יותר, לנגינת כלי המיתר ושירתו הערבה של אביו, לבישולים המעודנים של אמו, לבדיחות של אחיו הקטנים - כאן הכל היה כל כך… נוקשה.

ביום אמצע החורף דורו עשה מעשה ששינה אותו ואת שבט השועל באופן הרה גורל. הוא אמר - באופן מלא שגיאות ובמבטא כבד, אבל כך שכל אנשי השבט שמעו אותו היטב - שרב הקצבים האחראי על בור העישון אינו יודע לטפל בבשר, וחבל שאת מעט הצייד שיש להם הוא הורס והופך את טעמו לתפל. רב הקצבים, בחור כבד גוף ושחור זקן עם שלושה עגילי שיני שועל תלויים מאוזנו, צחק צחוק גדול כל כך שכל העגילים התנודדו קרקשו ותנגשו זה בזה. "תשמעו אותו! אנחנו מאכילים אותו והכפוי טובה עוד מתלונן!" אנשי השבט הסתכלו בו ולראשונה דורו ראה בהם משהו שועלי, לא באף כפי שתיאר אותו אדם שהביא אותו, אלא בעיניים.

"אני אומר לך מה ילדון, היום הציידים הביאו עופר, מבחינת כמות הבשר הוא קטן וחסר תועלת בערך כמוך. בבקשה", החווה עם הקופיץ הכבד שאחז בידו, "השתמש בבור העישון שלי. ה-כ-ל עומד לרשותך קטנטני, תראה לנו שאתה מצליח לעשות את הבשר טוב ממני, אבל אתה לא תצליח, וכשתכשל תצטרך לפצות על הבשר היקר שהשחתת. ואתה יודע מה, פיצפון? נראה שאתה בגודל המתאים, אתה תמלא את מקומו."
דורו הסתכל על הרב קצב השנוא ושאל, "ואם אצליח לעשות משהו טעים הרבה יותר ממה שאתה מכין? מה אז?"
"אז רב הקצבים הוא זה שיתנודד מהקרס וימלא את הבור", חתכה ראש השבט. "זהו מנהגנו. קדימה, פצפון, יש לך עבודה", היא בעטה אותו מדרכה הישר אל תוך אוהל העישון.

דורו נותר לרגע על הרצפה, מנסה להעריך כמה חבורות נוספו אצלו לאלו הקיימות, ואז ניסה לחשוב אם הם מתכוונים ברצינות לדבריהם, לא יכול להיות… לא יכול להיות שהם באמת מתכוונים למה שהם באמת אומרים, הוא בן ערובה הם אמורים להחזיר אותו ללא פגע. אבל אולי לא איכפת להם? אולי הם מספיק נידחים כדי לא לציית לאף חוק? לא נראה שהיה איכפת להם ממנו או שהם הבינו מה הוא ביום שהגיע… אבל גם יכול להיות שכל זה מתיחה גדולה על חשבונו. הוא המשיך לרעוד על הרצפה עוד כמה דקות, ואז החליט שזה לא יועיל להתלבט אם זה אמיתי או לא - ישנה משימה לפניו וסוף סוף הזדמנות להשיב לרב קצב כגמולו. אלא אם כן המשחק מכור מראש… התגנבה מחשבה לראשו והוא מיהר להחביא אותה בפינה האפלה ביותר במוחו.
הוא התיישב ובחן את סביבתו, ואכן היה שם עופר קטן (בלי הרבה בשר עליו), בור העישון, שהגחלים שבו עוד מעט יהיו במצב המתאים להתחיל, הרבה סכינים כבדות לביתור הבשר, ומוט עם קרסים להשחיל אותו למטה אל הבור. שום דבר מוכר מהבית, לא סירים, לא תבלינים ולא ירקות … כלום. רק ריח של בשר, עשן ושומן. האוהל היה שקט מאוד ללא שירתו הגרונית של הרב קצב שלוותה את העבודה, וסוף סוף, דווקא בשקט, הצליח דורו לחשוב ותכנית נקמה זדונית נוצרה במוחו.

בעת השקיעה פתח את כנף האוהל רב הקצב, מלווה בראש השבט. "איפה אתה עכברוני?", הוא קרא, "הגיעה שעת הארוחה". דורו הגיח מבור העשן ואמר "הכל מוכן" כאשר הוא מביא את המגש הטיקסי להגשת הארוחה, "בתאבון" הוא אמר בקול שקיווה שנשמע מלא ביטחון ולא עצבני כפי שחש.
הפעם הוא בילה את הערב ליד המדורה, ואז לצלילי חליל העצם החלו אנשי השבט לוקחים לעצמם נתחים מעושנים ונוטפי שומן לפי מעמדם. דממה השתררה והתמלאה בלעיסות, הפרפרים בבטנו של דורו נרגעו כשהוא כיצד חיוכים מתפשטים על הפנים. ראש השבט הביטה בו בעיניים מצומצמות, "הפתעת אותנו ילד, אין מה לומר", היא החוותה בידה והרב קצב הוטל בכוח מול המדורה.
דורו הספיק לתת מבט אחד בעיניו המפוחדות לפני שראשו נערף מעליו. אנשי השבט החלו לפשוט את עורו ולהכין ולהעביר אותו לאוהל העישון. אחד האנשים הגיש לדורו את ליבו, ודורו אולץ לאכול ולבלוע אותו לעיני כולם. "דם. שום דבר שאינו משולם בדם לא שווה את מחירו", אמרה ראש שבט השועל לאחר שסיים. "אתם באמת מתכוונים לאכול אותו?", שאל דורו. "כל חורף אנחנו אוכלים כמה מהאנשים כשהמזון מצטמצם. שאר השבטים לא מכבדים את מנהגינו, אבל לנו זה עוזר לזכור שהאדם שווה ערך לאותם חיות שאנו אוכלים, כל אחד בא יומו, ושלכולם – יש אותו טעם", אמרה במתק שפתיים. "עכשיו, ספר לנו מה הסוד שלך".

"ובכן", דורו אמר שליבו פועם בגרונו, "קטפתי עלים משיח האישבז וארגתי אותו לחבלים, אותם שרפתי על מנת לייצר עשן עם הארומה הנהדרת שלו שהעניקה לבשר את טעמו המופלא שאתם לא מכירים". סביבו כולם התחילו להשתנק, ועל פניהם מבטים של זעזוע – גם שבט השועלים החשיב את האישבז כטאבו. "ובעיקר", המשיך דורו, "כדי להסוות את המרירות שספג הבשר לאחר שמשחתי אותו במיץ גרגרי יער רעילים." הוא סיים, צופה בהם ממשכים להשתנק, ואז צונחים על הקרקע מפרפרים כשקצף יוצא מפיהם.
סביבו השתררה דממה. אחד השועלים הגיח מאוהל כקורא לדורו להצטרף אליהם לשינה הלילית. דורו התיישב מול המדורה הגוועת ואימץ את השועל לחיקו. מעולם השקט לא הדהד סביבו כך. בבית תמיד נשמעה איזה שירה או נגינה, וגם כאן תמיד היו אלה חלילי העצם השירה הגרונית או הלהג הבלתי פוסק של אנשי השבט ועכשיו… שקט. הוא כל כך עייף ומותש ולא היה בטח מה הלאה.

אצבעותיו חפרו בפרווה האדומה של השועל, וזה היה הרגע הראשון מזה זמן רב שבו הרגיש שלווה מוחלטת.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License