עוד בטרם היו בני אנוש, חיו הענקים בארץ שמעבר להרים. עתיקים כמו מצולות הים ואדירים כמו הגבוהים שבעצים, הם תרו את הארץ בהליכתם האיטית, המתנודדת, לעבר יעד לא נודע.
עם הופעתם של שבטי האדם הראשונים הופיעו גם ציידים צעירים, להוטים לקנות לעצמם תהילה. הם התחרו ביניהם, מנסים למצוא ואז להרוג את הענקים הגדולים ביותר, המרשימים ביותר, והמשונים ביותר. שבטי האדם השתמשו בשלדים עצומים כדי לסמן את גבולות הטריטוריה שלהם, וזכו כך ליוקרה.
כמו הליכתם של הענקים, גם מחשבותיהם איטיות. רבים איבדו את חייהם לפני שהבינו את גודל האיום שנשקף להם מבני האדם. הענקים הסתגלו - הם מרחו את פרוותם בבוץ והניחו לצמחים לגדול, כדי שיחשבו אותם לגבעות, או עור עבה ומחוספס, כדי להידמות לעצים. בימים הם היו עומדים ללא תנועה, ובלילות מתגנבים אט אט אל עבר האופק, אוזניהם כרויות למשמע כל צליל שירמוז על סכנה. אלו מהם שהצליחו להסתיר את קיומם מבני האדם זכו לחיות אלפי שנים, שנים שבמהלכן הם מעולם לא הפסיקו לגדול.
אבל לא כל הענקים בחרו להסוות את עצמם. מעטים מהם ראו את עצמותיהם של בני מינם פזורות סביב פתחי המערות ומחנות האוהלים, ובמקום לפחד ולברוח הם התמלאו זעם, וביקשו להכות חזרה באנושות שהרגה כה רבים מבני מינם. במשך כמה דורות הילכו אותם הענקים אימים על בני האדם עד שהודברו סופית. היה זה אחד מהענקים הללו שהניס את נוג אל הארץ הלא-נודעת שבין ההרים.
