רלן מדבר עם רוחות הטבע

תקופתו של רלן פייטן הגינות בתור ארכי-פייטן הייתה ארוכה, שלווה ומשגשגת — אבל לאורך כל הכהונה שלו, רלן לא ידע שקט. הוא הרגיש, עמוק בעצמותיו, שהאושר שממלא את העיר שלו הוא שברירי וזמני. ללא רוחות הטבע, כל דבר חי בעמק נידון בסופו של דבר לגוויעה.

במשך רוב הכהונה שלו, כובד האחריות מנע ממנו לחזור אל הפינות הנסתרות שאהב, אי שם מתחת לעיר, היכן שעדיין היה ניתן למצוא רוחות טבע בודדות. הוא היה שולח את השוליות שלו לחפש את רוח השלדג, אולם הם תמיד חזרו בידיים ריקות, עד שהוא ריחם עליהם והפסיק את הנוהג שהפך ללא יותר מטקס משפיל. הפייטנים בעיר ״של רוח הפייטן הגדול״ היו רובם ככולם ממשיכי דרכו של שאן בן מאזור, ולא היו מוכנים בעד שום הון שבעולם להפנות את עורפם אל רוחות העיר. כך הפך רלן לאדם האומלל ביותר בעיר שהייתה שלו.

בסופו של דבר ההזדמנות שלו הגיעה. זו הייתה השנה ה-33 לכהונתו כפייטן גדול, והוא היה כבר אדם זקן וחלש בגופו. איש לא ציפה ממנו לצאת מהארמון, למעט הופעה קצרה במרפסת הגדולה בימי חג. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הוא היה אדון על הזמן שלו. יותר לא ימנעו ממנו, בנימוס אינסופי, ״לבקר במקומות שהם מתחת לכבודו״. יותר לא ידרשו ממנו להגיע לטקסים אוויליים מלאים בשירים שהתרוקנו ממשמעות לפני שנות דור. כעת הוא יוכל ללכת לאן שחלומותיו מכווינים אותו.

למטה.

רלן, פייטן הגינות, בילה את השנתיים האחרונות בחייו מתחת לעיר, בפינות הסודיות שהוא הכיר, בשיחה מתמשכת עם רוחות הטבע. ביום האחרון בחייו הוא הופיע פתאום במרפסת הגדולה של הארמון וסיפר לעם את מה שהרוחות אמרו לו.

ההיסטוריונים נוהגים לציין את הרגע הזה בתור הסוף של תקופת רוחות העיר.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License