למה הארכי-פייטן מסתיר מכולם את גרזן היד של נוג, למרות שהוא נושא אותו תמיד על גופו?
שאן בן מאזור צעד לבדו בדרך המפותלת אל הערפילים. עצם העובדה שהוא צעד לבדו הקנתה לו הסוואה לא מבוטלת. הרי הארכי-פייטן של העיר של-רוח-הפייטן-הגדול מלווה תמיד על ידי חמשת שוליותיו, המייצגים את חמשת הכלים המקודשים (מסורת ששרדה בקלות את מותם של ארבעה מתוך חמשת הכלים האלו); ואילו בני מאזור לא יוצאים לעולם מאחוזתם בלי פמלייה מסחררת של משרתים, כרוזים, נושאי כלים ושומרי ראש. כדי להשלים את מלאכת ההסתרה העצמית, עטה שאן גלימה כבדה, למרות החום הקופח, וטמן את פניו בברדס עמוק.
השביל הצר נצמד לתוואי של ואדי עמוק. לפני כמה שנים קצרות היה זה הנחל אולאג, והוא היה עולה על גדותיו כל שנה כדי להעשיר את השדות באדמת סחף פוריה. אבל הנחל גווע, ועימו השדות, ועימם קאסונים רבים מספור. רק הרוחות בעצמן יודעות מה היה הפשע של אותם איכרים; שאן עצמו נואש זה מכבר ממציאת פיתרון לחידה הנוראית הזו. הוא כבר לא קיווה למחילה. הייתה לו תקווה פשוטה יותר. הוא מישש את גרזן היד מתחת לגלימה.
שעות ספורות קודם לכן שר הארכי-פייטן שיר-גדול בפני אסיפת העיר, והבטיח להם שהוא מצא את הפיתרון לרעב הנורא שפקד אותם: אם רק יצאו אל הדרכים וישירו שירי-הלל לרוחות העיר, יוכלו להעניק להם שליטה על המים, האוויר והאדמה. זה לא היה שקר גמור, חשב לעצמו שאן. רק החסרתי כמה פרטים. אם הם היו יודעים, הם היו בוודאי מודים לי.
בקרבת הערפילים החום הכבד נהפך בן-רגע לקור מקפיא, ושאן הרגיש אסיר-תודה על הגלימה הכבדה שלבש. השביל נעלם מתחת לשכבה עבה של קרח: כאן הצטברו המים של נחל אולאג, שהיו אמורים לזרום ולהרוות את צמאונם של החיטה והתירס. שאן המשיך קדימה, ובמהרה הקרח נעלם אף הוא, הפעם מאחורי מסך של ערפל סמיך.
השירים מספרים שבערפילים השבילים נסגרים על עצמם כמו נחש הנושך את זנבו, והחושים מתעתעים בהולך עד שהוא לא מזהה אפילו את עצמו. מעטים הם אלו המעזים לצעוד לתוך הערפל ולהתעמת עם הרוחות העוינות שיושבות שם. אילו רק הייתה דרך אחרת, חשב הפייטן, ומישש שוב את גרזן היד הנסתר.
הוא התקדם בצעדים איטיים, והרגיש את רוחות הערפל עומלות לעצור אותו במקום. אחרי מאבק שנמשך נצח, שריריו של שאן נכנעו והוא נעמד דומם. הוא היה בשום-מקום. סביבו היה רק ענן לבן מתערבל בכל הכיוונים. האוויר הרגיש כבד וקבוע כמו מפולת סלעים. במאמץ רב, שאן התחיל לשיר. הוא שר את שיר-ההלל של רוח הפייטן הגדול. הוא דקלם בקול עמוק את נאומה של אש המדורה. הוא סלסל באריכות את החרוז הבודד של ״המנגינה הקצרה לכבוד שער העיר״.
השירים של שאן שירתו בדיוק את המטרה שלהם. לא, רוחו של הפייטן הגדול לא הופיעה כדי לגאול אותו, וגם שער העיר לא פתח לו דרך מילוט. הוא לא היה מאוכזב. הוא ידע שלרוחות העיר אין כל כוח מחוץ לחומות. כל השירה בעולם לא תוכל לתת להם שליטה על המים והאוויר, ובוודאי שלא על הערפילים — עד שיתפנה עבורם מקום. השיר נועד רק להכעיס את הרוח הערפילית הגדולה, עד שהיא תצא לפגוש אותו וללמד אותו לקח.
וכך היה. באמצע ביצוע ״השיר הגדול למרגלות פסלו של קאסן״, שאן ספג מכה בחזה שהוציאה את האוויר מריאותיו והפילה אותו מרגליו. הגב שלו לא הכה בקרקע, אלא נשאר תלוי בערפל, והכיוון ״למעלה״ איבד לפתע את משמעותו. הכח הבלתי-נראה הכה בו שוב ושוב, מכיוונים שונים, והגוף שלו התפתל והסתובב. הוא לא יכל להתנגד, גם לא לשיר או לצעוק — אבל הוא הצליח לשלוח יד לתוך הגלימה ולשלוף משם את גרזן היד של נוג.
הרוחות הרגישו מיד את הכוח של הגרזן. שאן ידע שיש לו רק רגעים ספורים לפני שהרוח הערפילית הגדולה תיסוג ותיעלם.
"רוחות הערפל!" קרא, בעודו מניף את גרזן היד מעלה בתנועה חדה. "אני מכה בכם בשם הרוחות של נוג!" והוא הנחית את היד על המקום שממנו הגיעה המכה האחרונה שספג.
הרוח של גרזן היד — רוח חדשה שנוג הביא מהמקום שמעבר להרים — תמיד צמאה לקטל ואלימות, ומתענגת על ההשמדה של הרוחות הישנות של העמק. הרוח הערפילית הגדולה התמוססה אל מולה כמו ערפל עם בוא הבוקר. שאן מצא את עצמו על הקרקע הקפואה. מעליו העננים נפתחו, והוא ראה שוב שמיים כחולים.
הם היו מודים לי, אילו היו יודעים, אמר לעצמו שוב. זו הדרך היחידה לחזק את רוחות העיר — הדרך היחידה לשרוד. הרוח הערפילית הגדולה היא אויב מושבע של האנושות. החטא איננו גדול כל כך.
מהגרזן נטפו טיפות של דם לבן.
