ביקורו של הנסיך נפנף חשף את בני האדם ליופי המורכב של עולם החי שהתפתח בכוכבים רחוקים, כל כך שונים וכל כך דומים לסאליום שהכירו. או, אם להיות הוגנים - התקשורת הראתה להמונים מפלצות מופלאות ונוראות, והם רצו לראות עוד.
כמתנת פרידה, תרם הנסיך לנציב העליון של סאליום את החיה שהותירה את הרושם הכביר ביותר על בני האדם: לטאת הבדולח. אורכה של לטאת הבדולח הוא עשרים מטרים, וגובהה (עד לכתף) ארבעה מטרים. כאשר היא ישנה על בטנה, היא נראית כגוש גדול, אחיד ובוהק, אשר רק חדי העין והמצלמה יוכלו לזהות בו את קווי המתאר של ראשה, זנבה או ששת רגליה המקופלים וצמודים לגופה. אך כאשר היא מתעוררת, ארבעת עיניה הכחולות והבוהקות נפקחות כאילו צצו משום מקום, ובהביטן על בן אדם, הן מפילות עליו פחד תהומי, עמוק יותר מהאינסטינקט הקדמון הגורם לו לברוח מהדוב או מהתנין; וכאשר היא פוערת את מלתעותיה כדי לפהק, נוטים הצופים לצרוח ולא להסתכל.
אם מטרת הענישה היא הרתעה, הרי ששלטון נאור ינסה להפיק את מיטב ההרתעה מכל הריגה. לפי הגיון זה, שיכן הנציב את הלטאה במערה קרירה ונעימה מתחת לאצטדיון במכתש הפיח, כדי להפגיש אותה פעם ביום עם הפושעים המתועבים ביותר בסאליום (בעיקר רוצחים סדרתיים ומורדים בשלטון), ולהפיל את אימת הדין על 300,000 צופים מריעים ביציע (מגיל 12 ומעלה).
