רקע: הרב-מגית מרתה משבט סהר זוכה בתואר "קדושה" ומנצלת את מעמדה החדש בכדי להנהיג התקפה על מפקדת ה-האמאנו של סאליום במטרה לעקור את הבעיה מהשורש (כפי שבני האנוש רואים את הבעיה בתקופה זו). לצד כוחותיה היתרון המספרי, כמו-גם שערו האדום של סגנה, הלוחם נאיד משבט אשדות.
השאלה: האם למסורת, המהללת ילדים ששיערם אדום, ישנו יסוד במציאות?
מה קורה: הרב-מגית מעדכנת את בכיריה במסדר הקדוש לגבי מהלך הקרב.
הוד קדושתו הרב-מג מתיו בחן בעין חשדנית את השרטוטים שנפרשו על רצפת חדרו. הוא התרשם כי המבנה המוצג לא אמור לתפקד. למרות זאת, בניגוד לכל חוקי הטבע, מרתה התעקשה כי המבנה אכן תפקד.
"הדלת הזו שכאן נפתחה מאליה כשהתקרבנו." היא סימנה נקודה על השרטוט באמצעות מעין אנטנה טלסקופית מתכתית, "גם הדלתות שכאן, כאן וכאן. הן גם נסגרו מאחורינו ברגע שהתרחקנו מהן. כאן השבשבת בתקרה התחילה לנוע מעצמה - ייצרה לעצמה את הרוח. כשהגענו לחדר הזה, הותקפנו בידי קבוצה גדולה של שדוני-השיווק של ה-האמאנו. הם ניסו להטריף עלינו את דעתנו בדיבורם המלהג."
מתיו עקב אחרי האנטנה המשוטטת על השרטוטים, נעצרת בכל פעם בחדר אחר במבנה הבלתי-אפשרי.
"כאן התגלה בפנינו אחד ה-האמאנו כשאינו לובש את שריון הקרב שלהם. יצור מכוער למראה, אזניו גדולות. הוא ניסה לתקוף אותנו באמצעות מתקן משונה שירה הבזקים והשמיע זמזומים. הנשק עיוור אותנו, אבל סוק הצליח לפגוע בו ולחסל את היצור לפני שהנזק יעשה קבוע. אחר כך הנשק פלט פתקית עם איור מוזר."
מרתה השליכה על הרצפה פיסת נייר ובה איור מטושטש. מתיו הצליח לזהות מספר דמויות אנושיות.
"עליי לקטוע אותך, הקדושה מרתה," אמר מתיו, "אולם נראה כי הנשק המדובר ניסה לבלוע אתכם לתוך הדף הזה. עוד מעט-קט והאיור היה נעשה בהיר בשעה שאתם הייתם חדלים מלהתקיים."
הוא בחן מקרוב את האיור. מבין הדמויות בלטה בייחודה אחת ששיערה אדום.
"מה עשה נאיד בן אשדות כל הזמן הזה?" שאל
"נאיד סייע רבות במתקפה. לולא הוא, הייתה לדעתי נכשלת"
"בוודאי הבסת יריבים נוראים?", שאל מתיו. נאיד עמד בדום בסמוך לדלת הכניסה. הוא הפנה את מבטו אל הקדושה
מרתה אימצה את מוחה. היא לא הצליחה להזכר באילו יריבים נלחם נאיד, אולם זכרה בבירור שהוא צעק פקודות מהעורף. למעשה הוא שימש כקולה, משום שהיא עצמה לא יכלה לצעוק חזק כמוהו. בלי שיחזור על דבריה, בוודאי לא היו החיילים שומעים את הפקודות. ככל שחשבה על כך, ברור היה למרתה שאכן זהו תפקידו של נאיד.
מרתה הביטה במתיו בבלבול. לא ייתכן שאדום השיער היחיד שבכוח שימש כנער שליחויות פשוט.
"ואולי פשוט בלבלתי בין נאיד לסוק…" העלתה מרתה סברה, "הרי סוק חבש כובע אדום בקרב…"
מתיו חכך בידי. "נראה אם כן שנאיד הציל את כולכם מהנשק אוכל הנשמות! יש לחגוג את המאורע לכבודו של לוחם דגול שכזה!"
"אכן מעשה גיבורים!" קראה מרתה כלפי נאיד
"הוד קדושתכם," אמר נאיד, "היה זה סוק אשר חיסל את ה-האמאנו המכשף… כמובן שהצלחתנו חייבת לכישורי הפיקוד שלי, אולם את המעשה הזה יש לזקוף לזכותו של…"
מתיו קטע את הלוחם מבלי משים "אכן לוחם אדיר וצנוע. סמל למלכות הקדושה של שבט סהר ולבריתה עם שבט אשדות!"
לכל מחיאות הכפיים של פרחי-הקוסמות הנוכחים ושל שני הקדושים רבי-המעלה, נאיד ויתר על המאבק. הוא הרי אדום שיער, לא יזיק לו לקבל קצת קרדיט כמו כל אדום שיער אחר.
תשובה: למסורת הילד אדום-השיער אין כל יסוד במציאות, אולם היא השתרשה כה חזק, עד כי בכל הצלחה של קבוצת אנשים, אדומי השיער שבהם זוכים מייד בכל הקרדיט: מה שלמעשה ממשיך את המסורת גם לדור הבא.
