חברו הראשון ביותר של האדם

איזו חיה נבונה בויתה לראשונה, ולאיזה צורך?
נוג היה כבר גבר מבוגר, עם זקן ארוך, זכרון ארוך, קמטים עמוקים ורעיונות עמוקים. הנבואה שקיבלה טימבה אשתו לפני שנים רבות עוד לא התגשמה במלואה, אבל נוג הותיר את השוטטות ביער ואת הציד לגברים הצעירים שמסוגלים לרדוף, לנזק ולהכות בגרזן-יד, ועבר להתמקצע בשתילת תפודים, בידור נכדים ושיפוד שיפודים. נוג היה מאושר. טימבה הייתה מאושרת.

הבשר, הפירות והירקות המבושלים משכו למחנה חיות שונות, רובן מציקות ולא מזיקות, כגון דביבונים, ריליבי, קופים וחתולי בר. אך העשן וריח הבישולים סימנו לכל ענק בסביבה: "כאן יש קן של אנשים. רמוס אותם לפני שהם מתרבים". כך, מדי כמה שנים היה מגיע ענק בודד, נראה ממרחק רב, מפחיד את האנשים עד עצמותיהם, הציידים היו סוגרים סביבו, הוא ישופם ראש, הם ישופנו עקב, ולעפר ישוב.
כך היה בדרך כלל, אך לא באותה פעם. וומפ, הענק השקט, היה ערמומי, וידע לנצל את יתרונותיו הטבעיים - איטיות והסוואה. עד שהאנשים הבינו שקבוצת העצים בקצה היער התקרבה למחנה לאט לאט, כבר היה מאוחר מדי - השעה הייתה שעת אחר צהריים נעימה, המקלטות והציידים עוד לא חזרו למחנה, והזקנים והילדים נותרו שם ללא הגנה.

"ענק!", צעק נוג. "ענק מתקרב!" הוא לקח את גרזן היד והתקרב לוומפ. הוא ידע שאין לו הרבה סיכוי לטפס עד לראש הענק (בקושי בצעירותו, ודאי שלא בבגרותו), אבל הוא היה חייב לנסות, ולו רק כדי לתת לשבט זמן להימלט על נפשותיהם.
בנסיון הראשון, נוג טיפס עד לברך הענק ונפל כשהוא ניער את רגלו מספיק חזק. בנסיון השני, הוא כבר ויתר על טיפוס לגובה והכה פעמיים בפיקת הברך, מספיק כדי להכאיב לענק ולגרום לו לעצור ולנסות למחוץ את נוג בידיו. וומפ הצליח למחות את נוג ממנו ולהעיף אותו בכח משבר עצמות, ושם נגמר הקרב מבחינת נוג, כשהוא שוכב על האדמה רצוץ עצמות. למזלו, הענק לא מצא אותו כדי לסיים את העבודה ולרמוס אותו למוות. למזלו, אך לא לשמחתו - נוג היה מוכן להמשיך להעסיק את הענק, תמורת עוד זמן, רק עוד קצת זמן. "ענק… ענק…" הוא ניסה לצעוק, עד שהתעלף.

טימבה העירה את נוג כשהשמש הייתה קרובה לשקוע. וומפ שכב שם, כרות ראש ומת מעבר לכל צל של ספק. נוג ניסה לקום ולאמר משהו. אילולא טימבה הייתה מכירה אותו, היא הייתה אומרת משהו כמו "אתה פצוע" או "אתה צריך לנוח", אבל היא לא רצתה לאמר לו משהו שהוא כבר יודע. במקום זה, ענתה לשאלה שלא הצליח לבטא: "כל הילדים בסדר. אספנו את כולם מהמחבואות שלהם ביער. מינקי נמחצה למוות. טוט קיבל מכה בראש, הזקנות שרות לו כדי שיתעורר."
נוג נרגע. הוא עצם את עיניו, הקשיב לשירי הזקנות, לבכי אהובה של מינקי, לצליל ביתור גוויית הענק, ולצעקות הבלתי פוסקות "ענק! ענק!" שהמשיכו להדהד בתוך ראשו… אך הצעקות לא היו בתוך הראש, אלא הגיעו מבחוץ. מישהו המשיך לצעוק, אחרי שוומפ הובס. הוא ניסה להסתכל ולהבין מי צועק, אך לא הצליח לזהות את מקור הצעקה. גם לשאלה הזאת טימבה ענתה לנוג לפני שהצליח לשאול אותה: "כן, אלה הריליבי. הם קיפצצו ודאו מעץ לעץ בצעקות 'ענק, ענק' בכל היער. בני השבט חשבו שהם שומעים קריאה לעזרה, וחזרו למחנה. היה לנו מזל, לא היינו מצליחים לקרוא לכולם אחרת. עכשיו רק צריך להשתיק את היצורים המעצבנים האלה".
נוג חייך ונרגע שוב. כשהוא יקום למחרת, הוא ינסה להשתיק את הריליבי. זו משימה שהוא לא יצליח בה עד יומו האחרון.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License