חליל קרן

מה החזון הגדול של בית הספר של לורט?

משך המסע מהר וירון לעיר של-שדות-החיטה הוא ארבעה חודשים ברגל, חודשיים בדהירת פר-כנף או חודש במעופו. הפר הזקן של קינאר לא היה יכול לעוף כשהוא עמוס בסחורות, ולכן הוא היה צריך לבחור בין מסע מהיר ונוח, שבסופו יוכל לבלות בעיר עוד כמעט חודש לפני יום השוק, לבין הובלת סחורות בשביל כל השבט. קינאר, בהיותו נער צעיר ופוחז, היה בוחר באפשרות הראשונה אילו הדבר היה נתון בידו. כיוון שהדבר לא היה נתון בידו, הוא הגיע לעיר בלילה שלפני יום השוק, ועם שחר חיפש את הסוחר הראשון שיואיל בטובו לשחרר אותו מעול הצמר, האבנים הטובות ושלל אבקות הפטריות המכושפות (במחיר מציאה, אלא מה), ורץ לשערי היכל השיר, לחפש את הפייטן העירוני (או מישהו מפמלייתו), להרשים אותו ולהפוך לשולייתו.

בשערי היכל השיר חיכו לקינאר עוד תשעה נערים ונערות, יודעי נגן עלי נבל ותאבי רושם עלי אנשים, שהגיעו ליום השוק עם אותה משאלה כמוהו. הם לא היו צריכים הרבה כדי להוכיח לו שאין לו סיכוי בתחרות איתם. בתור התחלה, הם ידעו לנגן על נבל, הכלי העשיר, המורכב והמתוחכם מבין כל הכלים. הוא הרגיש שלא בנוח לנגן בחליל-קרן לידם; אמנם, זה היה חליל מקרן עצומה ומשובחת, שנלקחה מגולגולתו של פר-כנף כביר שהמשיך לגדל אותה עד מותו בשיבה טובה - אבל ברגע זה, לראשונה בחייו, זה נשמע לו כמו סתם רעש של פראיים הרריים, שמטביע את המוזיקה האמיתית.

הם הלכו אחרי הפייטן ופמלייתו ברחבי השוק וליווי את שיריהם בנגינה. עד הצהריים כבר היה ברור אילו שלושה ייבחרו לשוליות, ואילו מהשישה ממשיכים לנגן כי הם יודעים להפסיד בכבוד. קינאר לא ביזבז זמן על הפסד בכבוד. הוא אסף את עצמו באי-חשק וחזר לאסוף את הפר, שרעה לו בהנאה מחוץ לשער העיר, בדרך למסע הארוך אל הר וירון.
"זה לא כלי לנגינה בשוק צפוף", אמר קול שקט וצלול מאחוריו, "זה כלי שנועד להשמיע מנגינה מורכבת למרחק גדול, אפילו ביום גשם או רוח". האיש שפנה אליו היה לבוש כמו פייטן, אך הלך לבד וללא פמליה. "מה לדעתך המקום של כלי כזה בסימפוניה?"
"לנגן באולמות גדולים?" ענה קינאר במהירות. "אולי להכריז על תחילתה וסופה, כשהקהל עוד מתאסף או מתחיל להתפזר".
"תשובה יפה, אבל חלקית. בסימפוניה של לורט יהיה מקום לכל כלי שהיה, הווה או יהיה בעמק. אני מקווה לשמוע אותה עוד בימי חיי, אבל יותר סביר שתצטרך ללמד תלמידים אחרים לנגן את החלק שלך", אמר האיש.
"ובכן, נלך. האם אתה צריך למכור את הפר הזה לפני שנמשיך?"
"לא", ענה קינאר, "הוא לא לשחיטה. כל עוד הוא חי, הוא שלי לרכיבה. אחרי מותו, אם אהיה ראוי, הוא ייתן לי את קרניו לחלילים. אבל", חייך קינאר, "הוא תמיד אומר שהוא יאריך ימים אחריי".


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License