שיקרי דייגים

כיצד החלה הגוויעה שהובילה למלחמת הדייגים?

בירגי בלטה בין ילדיי קהילת הסבלים הקטנה שבה חיה עם משפחתה. כבר מגיל צעיר, היה ברור כי היא חדת שמיעה, בעלת זיכרון טוב, וזריזת אצבעות. אביה, גורט, לא הרוויח מספיק בתור סבל כדי לשלוח אותה להתלמד אצל הפייתנים, אך לשמחתו אחיו גוז יכל לקחת אותו בתור תלמידה, וללמדה את אומנות הנגינה בדיג'רידו.

כאשר הגיעה בירגי לגיל 19, היא הצטרפה לראשונה לנגינה בשיר-תחילת-עונת-הדייג, לספינה שנשלחה לבצע את השיר-אל-כרישי-הכסף.

הקיץ היה קשה: השמש יקדה, הרוח הייתה חזקה, והאוויר היה לח ומחניק כל כך שכמה ממיתרי הכינורות והנבלים נקרעו. קולו של הד'יגרידו לא השתנה אף במעט, אך כדי לשנות את צלילו של דיג'רידו היה צריך להכנס אל מתחת לפני הים. לכן, אל אף שהשיט אל תוך עומקי הים היה מיגע, בירגי יכלה לשבת בצד ולחזור על השירים ששיננה, בזמן שנגיני כלי-המיתר רטנו וניסו לכוון את כליהם.

כאשר סוף-סוף הגיעו אל המרחק ממנו רק קצהו של מגדל-האור של עיר הזכוכית של-הדייג-בר-המזל, רב החובל ייצב את הספינה, והנגנים התארגנו לביצוע שירם.

חמש שעות הם שרו, והכרישים שחו סביבם.

חמישה עשר.

לאחר שסיימו את השירה והנגינה, הפייתן שהוביל את הטקס מחה את מצחו, ואמר בהקלה "עוד שנה בה נבורך בדייג טוב!" הכרישים הקיפו אותנו פעמים רבות, וכמילות השיר:
"ככריש-כסף חולף,
כך הים קוצף,
כל קשת כריש,
רשת לאיש"

בירגה הסתכלה עליו במבט תמה.
הקשת היא צבעו של הכריש, לא תנועתו. זה ברור ומובן מהבית הקודם. וחמשה עשר, כמה פעמים שיקיפו, זה מעט מדי. שנה שעברה היו שישה עשר, וזו לא הייתה שנה ברוכה.


באותה השנה, רק חמש עשרה ספינות דייג חזרו מכל מסע. אנשי של-הפייתן-הגדול, בנדיבותם, שלחו תבואה ובשר, על מנת שהעיר לא תחווה מצוקה.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License