מפגש משפחתי

איך בעצם הצליחה תהלוכת החתונה להגיע לשבטי ההרים?

תהלוכת החתונה האדירה של מינרווה וסנגל, החוצה את העמק עם אלפי אנשיה, חיותיה ומטענה, היא מחזה מרהיב ביופיו, המתעלה אף על סעודות אמצע-הקיץ הקאסוניות בעיתות שפע.
אבל כשאותה פמלייה, כשהיא מנסה לטפס במעלה ההר, היא מחזה מביך בעליבותו (המשתווה רק לנסיונות להחזיר את האנשים לעבודה בתום אותה סעודה) – והעליבות רק מתעצמת כשזקני השבט הנכבדים מכריזים על עצמם כחולים ומסרבים לצאת מהבקתה, או כשראש שבט מזכה את הזוג המלכותי בשיר אחד בלבד, בלי לשחוט אפילו כבש לכבוד נסיכם ונסיכתם.

"הנסיכה יכולה ללכת לדחוף בוץ לאוזן, והנסיך הוא סתם נער מגודל שלא מבין כלום מהחיים שלו, אבל הרוחות עוד יחזקו אותו והוא יגדל להיות חדל אישים גדול ושמן כמו האבא המטונף שלו, ארור היום בו הסבא האידיוט שלך נשבע לו אמונים", נאמה סבתו הזקנה של ראש השבט הר וירון באזני נכדה - ומול כל הזקנים הנכבדים וכל חבר-גיבוריו (שומרי ראשו, חברי ילדותו, אנשי סודו) שעמדו וצחקקו, בעוד ראש-השבט תוהה אם היא תפסיק לקלל לפני, במהלך או אחרי ביקור תהלוכת החתונה.

"הנסיכה מינרווה היא פייטנית מהעיר של-רוח-הפייטן-הגדול, נכון?", שאל זקן חכם אחר בעודו מתקן זוג נעלי עור. "אני שונא את אלה. בחיים לא פגשתי מישהו משם, אבל סבא שלי יצא למצור שם במלחמת הדייגים. טוב, בהתחלה הוא נלחם בשבילם, אבל אז לא היה להם כסף לשלם אז הוא והחבורה שלו הצטרפו לדייגים. בסוף הם גרו כמה שנים בעיר של-רוח-הדייג-בר-המזל אחרי המלחמה. כולם התחתנו שם עם אלמנות מלחמה. הקימו משפחות נחמדות. עד היום שולחים לנו מלח מהבריכות כל שנה ומכתבים כל עונה. המכתבים שלהם נשרפים טוב. אנשים נהדרים. חבל שהם לא באים לבקר. על מה דיברנו קודם?

"גם אם הם היו האנשים הכי אהובים מכאן ועד מצוקי החוף זה לא היה עוזר", הצטרף אחד החברים, לוחם צעיר שניסה לתרום קצת צלילות לדיון. "יש מאות בהמות בתהלוכה שלהם. אין לנו מספוא לתת להם, ואם הם ינסו לרעות על צלע ההר הם יאבדו את הבהמות במקרה הטוב או יחסלו לנו את כל העשב במקרה הרע. ואחר כך הם גם יעלבו ויתחילו לסמן גבול. הלוואי והרוחות יקברו אותם במפולת שלגים."

"כולכם צודקים, ואף אחד לא נתן לי עצה אחת טובה", זעם ראש השבט. "אני לא הולך לגרש אותם אחורנית, ומי שחושב שאעשה כך הוא משוגע. אני לא יודע מה לעשות. אילו רק אחד מהכפרים האחרים היה מוכן 'לקפוץ לתוך המפולת' הזאת ולהציע לארח את המטרד בשם כולנו… אבל מי? אף אחד לא יוכל לעמוד במחיר הנורא הזה, ולשאר השבטים לא יהיה מה להציע להם בתמורה. מי היה מאמין שאחרי כל המלחמות, דווקא השלום יהיה מה שיהרוג את השבט שלנו. אולי אנחנו לא בנויים לשלום."

"אתה יודע מי בנוי לשלום? אח של דוד שלי. הוא ירד פעם במדרגות לעיר של-שדות-החיטה ועכשיו כבר יש לו שם עשרה ילדים, כולם שמנים כמו פילים, ואני כבר לא יודע כמה ילדים יש להם", נזכר הזקן בעודו מנסה לקשור בין השיחה המתנהלת מחוץ לראשו לבין רצף הזכרונות הפרטי שלו. "יש להם שם מטחנה גדולה לקמח ומטחנה קטנה לעשות אבקות מאישבז ומחרדל מיובשים, והם אפילו לא מתביישים לאכול ממנו בעצמם!", הצטרפה הסבתא. "הם בטח יכולים לארח את תהלוכת החתונה! הם יוכלו אפילו להכין להם עוגה! שתי עוגות!", הציע החבר.

"זה רעיון טוב!", התלהב ראש השבט. "מהר! שגרו שליחים לשבטים-האחים שלנו, לשיירת-החתונה של סנגל ומינרווה, ולעיר של-שדות-החיטה. אנו נשגר שליחים נכבדים מכל השבטים לטקס התחונה שם, נשיר ונרקוד לכבודם ואף נשחט לכבודם ראש כבש וראש עז, ונציע לעיר של-שדות-החיטה שומרים או פועלים או צמר או אבנים טובות! זה יהיה הפתרון! מי יצטרף אליי למשלחת המכובדת?"

"אוי, אני לא חשה בטוב…", אמרה הסבתא.
"הפר שלי בדכאון…", אמר הזקן.
"אני חושב שהילד שלי הרגע קרא לי…", אמר החבר.

"אתם חבר-היועצים הכי גרועים שיש", אמר ראש-השבט.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License