כיצד זוכרים בני ההרים את מלחמת השעבוד?
זהו משל החתול והגבינה, כפי שמספרים אותו שבטי ההרים. גרסה זו מופיעה במחרוזת "שירי תולדות אנשי ההרים", כפי שהולחנה בבית הספר של לורט. גרסאות קודמות יותר, בעלי סיום שונה, מתוארכות לראשית ימי התרבות הקאסונית.
היה היה פעם, לפני שנים רבות, חלבן זקן שאהב גבינה. החלבן היה מכין גבינה מכל מיני סוגים: גבינת שמנת, גבינת פירות, גבינת אגוזים ואפילו גבינות עם ריח שרק מבוגרים אוהבים.
לחלבן היה שכן – חתול קטן. החתול היה מתגנב כל הזמן לבית החלבן, לוקק לקיקה קטנה מגבינת השמנת, ובורח ברגע שהיה שומע את החלבן מגיע.
החלבן מעולם לא הצליח לתפוס את החתול, ולכן החליט להטמין לו מלכודת: הוא הניח בפתח ביתו כלוב קטן ומלא גבינה, וכשנכנס החתול לאכול מהגבינה – נתפס בכלוב!
החתול יילל ויילל בכלוב, התחנן לצאת והבטיח שלא להתקרב יותר אל הגבינה, אך החלבן לא שמע לו. "שמנת והעלית במשקל בזכות גבינתי, חתול גנב – לכן אקח חזרה את משקל זנבך!"
החתול יילל ויילל בכלוב, וייללתו נשמעה בכל הארץ בין ההרים. בראש ההר חי פנתר שן-חרב, ויללת החתול נשמעה לו כמו גור המבקש עזרה. הוא ירד מההר, שוטט בכפר אנה ואנה ולא מצא מנין מגיעות היללות.
"מי שמחזיק את אחי בכלוב – נקוב את מחירך ואפדהו!", הוא קרא.
"מחירי הוא זנבו! ברצונך לפדותו? תן זנבך!", ענה לו החלבן.
שמע זאת הפנתר, פרץ לבית, טרף את החלבן, שחרר את החתול, והוא טרף את הגבינה, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
