שיר, ומוות

קאסן בן נוג היה האדם האחרון שנשאר בעמק אחרי שהאחרים עזבו, או מתו, או הפסיקו להיות אנושיים.
מטבעו הוא נולד להיות איכר, אבל בלית ברירה הוא היה פייטן. הרי מישהו חייב לשיר את השירים, ולא היה מישהו מלבדו. יש לשיר אותם עד קץ הדורות, הוא ידע, למרות שהוא לא היה בטוח למה.

לבסוף קאסן הבין שהעמק הוא מקום של מוות, ושעליו למות או לעזוב. אז הוא עשה את המסע הארוך למרגלות ההרים, ושם מצא שביל שהוביל אותו מעלה, הרחק מהעולם שהכיר ולתוך עולם אחר ואסור. בדרכו למעלה הוא הלחין שיר, השיר היחיד שהלחין בעצמו. הוא היה פייטן גרוע, והשיר שהלחין היה גרוע עד מאוד; אבל מישהו היה חייב לתעד בשירים את אירועי התקופה, ולא היה מישהו מלבדו.

לשיר הוא קרא "הערפילים", על שם הענן הלבן הכבד שכיסה כעת כל פינה בעמק. הוא לא ידע לשיר מאיפה הענן הגיע או למה, אז הוא שר רק על הסבל הנורא שהגיע יחד איתו — המוות, הטירוף, המנוסה. הוא ניסה לתאר את העולם שהיה בעמק לפני האסון, אבל החלק הזה היה כישלון מוחלט בעיניו. הוא לא באמת זכר את הימים ההם, וחוץ מזה, הוא היה פייטן גרוע.

בסוף השביל, על ראש הרכס, הוא מצא מחנה של בנות תישפר. הוא בירך אותם לשלום, ומיד שר להם את "הערפילים". הוא פחד שאם לא ישיר אותו מיד הוא ישכח שורה חשובה.

בנות תישפר האזינו לשיר, ואז הן גררו את קאסן בן-נוג לאבן הקדושה שלהן והקריבו אותו לאלות המלחמה.


חזרה לדף הראשי של "הארץ בין ההרים"

Unless otherwise stated, the content of this page is licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 License